קיבוץ חוקוק
ציפורה שטראוס
26.9.1903 - 18.2.2001

אמא של ורדה. הנחילה למשפחתה יהדות חילונית נחרצת.
אהבה מאוד את שנותיה בחוקוק.

 

 

 

סבתא ציפורה שטראוס:
 
נולדתי ב-1903 בקרמניץ בפולניה, בחבל וולין.
ההורים – חיים ואסתר כנר. היינו שבעה ילדים, בין כל ילד לילד, שנה וחצי בלבד.
לאבא היה מפעל קטנטן למקטרות לסיגרים. אמא עזרה בפרנסה כי העסק הזה לא הכניס מספיק. אמא ידעה לאפות ולבשל טוב מאוד. היא עבדה אצל משפחות ושם גם בשלה להן.
 ללא עזרתה לא היה לנו מה לאכול.
הבית לא היה בית שומר מצוות, אבל בכל זאת אבי נפגש כל יום השכם בבוקר עם חברו הטוב והלכו לבית הכנסת שם התפללו או שוחחו, אינני יודעת בדיוק מה. לאחר מכן הלך לעבודה.
ביום כיפור אבא ואמא צמו והלכו לבית הכנסת, אבל לנו הילדים אמרו: "בבית תעשו מה שתרצו."
בקרמניץ היו כ - 11.000 יהודים. עיר יפה, עם הרבה יהודים משכילים שאהבו את השטייטל.
אני הלכתי עד גיל 11 לבית ספר כללי ובגיל 11 התחלתי לעבוד 12 שעות ביום אצל תופרת, שם תפרתי במכונת תפירה וביד ושילמו לי יפה כי עבדתי טוב.
בגיל 13-14 היינו כמה חברה בתנועת נוער קומוניסטית.
אני זוכרת שליד קרמניץ היה הר גבוה לשם טיפסתי עם נעלי בית במהירות רבה ושם קיימנו
את הפגישות שלנו, שהיו סודיות. כי אז המפלגה הקומוניסטית הייתה מחוץ לחוק.
הייתי בכלא שלושה חודשים. תפסו אותנו בפגישה ולקחו אותנו לחקירה.
לבחורים נתנו מכות, אבל לי, כבחורה יחידה, לא. הורי והמשפחה היו מול בניין
המשטרה כל הלילה כדי לשמוע אם אני צועקת, כי המשטרה הייתה אכזרית. לי היה מזל.
ההורים ידעו שאני קומוניסטית. הגבאי של בית הכנסת אמר לאבא: "חיים, בתך יושבת בכלא". "כן" ענה אבא "אבל היא לא גנבה שום דבר. היא יושבת מסיבות אנושיות, כדי שלאנשים יהיה טוב יותר".
איתי בכלא הייתה צוענייה. לא הייתי רגילה לשבת נעולה אבל היא עזרה לי, עודדה אותי: "מה זה שלושה חודשים, זה יעבור." היא לקחה אותי לישון איתה כי היה נורא קר בכלא.
בחקירה בבית הכלא אמרו לי: "או שאת עוזבת את פולניה, או שאת יושבת 12 שנה." החלטתי לנסוע לארגנטינה, כי שם הייתה לי אחות. כשהיא שמעה את מה שקרה לי, שלחה לי מיד כרטיס ונסעתי.
 
היה לי מאוד קשה לעזוב את פולין בידיעה שלא אראה יותר את אמא. באוניה חליתי במחלת ים נוראה וכל "חנייה" הצילה אותי.
 
בארגנטינה לנתי אצל אחותי, מהר מאוד למדתי ספרדית. לא הייתה לי כל בעיה. אחותי גרה בבואנוס איירס, בשכונה בשם פלורס שלא הייתה שכונה של יהודים. היה לי ברור שגם בארגנטינה אהיה קומוניסטית. הלכתי להפגנות גם כשהייתי בהריון.
בארגנטינה לקחה אותי אחותי פרידה למפלגה.
את יוסף הכרתי בארגנטינה בפיקניק של חבורת שמאלנים. לאחר זמן קצר עברנו לגור יחד והתחתנו בחתונה אזרחית רק כאשר ורדה הייתה בת שלוש.
המשכנו לגור אצל אחותי. חדר אחד היה בשבילנו ויוסף עבד בבית כחייט ואני עזרתי לו.
לאחר שהסחורה הייתה מוכנה, אני נסעתי למסור אותה. יוסף ואני לא חיינו חיים בורגניים, נוחים, אלא היינו פרולטרים. היינו מאוד אידיאליסטים, לא סתם "נסחבים", אלא פעילים ואני הייתי צריכה להסביר לצעירים על דרך המפלגה.
כחברים במפלגה הקומוניסטית בארגנטינה יצאנו להפגנות בקריאה: "יום עבודה של שמונה שעות. תנאי עבודה יותר טובים" וכו'.
באחד במאי יצאנו להפגנות והרצאות. עד היום יש לי אהבה לחג הזה.
כשעבדתי בפולניה אמרתי לבוסית: "מחר אחד במאי ואני לא עובדת". מכיוון שעבדתי טוב היא קיבלה זאת. דיברתי עם שאר הפועלות ואמרתי להן שמחר האחד במאי ובשבילי זה יום גדול. אני לא עובדת מחר, ואכן היו כאלה ששבתו בחג.
בהפגנות בארגנטינה צעדנו עם דגל אדום ושרנו את "האינטרנציונל" בספרדית. המשטרה הייתה מופיעה ומפזרת את ההפגנה.
כל חיינו היינו קומוניסטים פעילים, לא רק כרעיון. גם בחוקוק לא עבדתי אף פעם בראשון במאי.
 
יוסף ואני דיברנו יידיש. עד היום אני אוהבת יידיש, גם לשיר ביידיש אהבתי.
ורדה נולדה ב1937. שמה היה ריזלה - רוזה. את השם נתנו לה על שם רוזה לוכסנבורג המנהיגה הסוציאליסטית. כשהייתה בת שלוש שלחנו אותה ללמוד ב"שלום עליכם שולע", בבאונוס איירס. היה לנו חשוב מאוד לתת לילדים חינוך יהודי, למרות שלא היינו דתיים.
בבית דיברנו יידיש עם הילדים. יוסף אמר לורדה "איתכם אני רוצה לדבר רק יידיש. לא שפה אחרת. בשפה אחרת לא אענה.
הילד השני שמו חיים על שמם של שני הסבים, שלי ושל יוסף.
כשורדה נכנסה לתנועה והייתה אפשרות שדרכה נעלה לישראל, קיבלתי זאת. היה לי חשוב שיהיה לה טוב ואיפה שהיא תהיה גם אני אלך, העיקר שלא יקראו לי ז'יד.
 
ורדה ואליהו עלו ארצה לחוקוק בשנת 1959. לאחר שנה באנו גם אנחנו.
הבן חיים למד בבית הספר בכיתת "סלעית" – הכיתה הראשונה בחוקוק.
כשהגענו לחוקוק יוסף ידע קצת עברית, אני לא.
למדתי עברית תוך כדי דיבור. ניסיתי ללמוד עברית עם משהל'ה מיכאלי, אבל הפסקתי והחלטתי ללמוד עברית "במדרכות".
 
כעבור חצי שנה עזבנו את חוקוק וקנינו דירה ברמת-גן. בית בקומה שלישית. דווקא היה יפה שם. יוסף עבד אצל אחותו בחייטות.
ליוסף היה קשה מאוד ולאחר 10 שנים החלטנו לחזור לחוקוק. אני דווקא לא רציתי ואמרתי: מה אעשה בחוקוק? אבל יוסף לא וויתר ואמר: אם את לא רוצה אני אסע לבד. ואכן הגענו לחוקוק. קיבלנו דירת חדר וחצי.
חורף אחד חדרו המים לבית וכל הבית הוצף, עד שקיקה באה ואמרה" יהיה בסדר. לקחה את השטיח שנספג כולו במים וטפלה בו.
כשהגענו לחוקוק יוסף עבד בלול. בשום אופן לא הסכים לעבוד במקצועו המבוקש- חייטות. הרבה פעמים עבד בלילות ואני לא יכולתי להתרגל להיות לבד. לאחר שירדנה בקשה ממנו לתפור חליפות בת מצווה לבנות כיתתה, נכנע וחזר למקצועו.
אני עבדתי חמש שנים במחסן הבגדים בתיקונים ולאחר מכן עבדתי עם יוסף בתפירה.
בתחילה חיינו בחוקוק הקטנה היה לי באמת קשה, איך אפשר לראות תמיד את אותם האנשים. היה לי קשה להתרגל לאכול בחדר האוכל אבל התרגלנו לחוקוק והוא הבית שלנו וטוב לנו.
עבדתי במתפרה עד שסגרו אותה כי יוסף נפטר.
באזכרות של יוסף אני יושבת על המצבה, יושבת ושותקת.
 
ראיינה: דינה נצר. 1991
 

אימא,
 
לא אוכל יותר לדבר עם אבא ואיתך.
אל תדאגי אמא, תמיד תהיו איתי.
כשהיית צעירה רצית לשפר את העולם.
אחרי זה, החיים הקשו עלייך והמשפחה הייתה לכל עולמך.
לאבא ולך היו אידיאלים גדולים ובגלל זה, גם לי היו אידיאלים גדולים.
גם אני, כמוך, רציתי ליצור חיים טובים יותר, לא רק לי ולמשפחתי אלא לכלל האנושות.
אמא, מאמע, אני בטוחה שיכולת, בתנאים אחרים לנצל יותר את הפוטנציאל שהיה גלום בך.
אמא, אבא, אתם שניכן הענקתם לי את חיי, גופנית ורוחנית. תמיד תהיו איתי.
 
ורדה 2001.

 

search